שלום, אני רובין ותכלס נמאס לי להתלונן על כולם, כי אם אני עולה לכיתה י"א זו כנראה תהיה התקופה הכי טובה בחיים שלי.
וזה מה שמפחיד אותי.
אני יכולה לספר לכם מלא מה שאני חושבת על כולם- חרדים, פמינסטיות קיצוניות,שובינסטים ועוד כמה דברים שיושבים לי על הראש, אבל פה זה לא העניין.
ואם המשכתם לקרוא עד לכאן למרות שלא יהיה פה לכלוך על החרדי שדקר נערה במצעד הגאווה, שזה נורא בפני עצמו, אני רוצה לספר לכם משהו על עצמי.
אני מסתגלת.
וכשאני אומרת אני מסתגלת אני מתכוונת לכך שאני מנסה להתאים את עצמי לסביבה שבה אני נמצאת ואם זה לא מצליח, אני נהיית מבולבלת ומסתייגת לאט לאט.
בואו ואספר לכם סיפור:
פגשתי מישהי, מהבנות המתוחכמות האלה שהן במרכז העיר, אבל היא מרחפת הרבה מעליה.
היא הייתה כל כך מתוסבכת ומניפולטיבית, האמון שלי היה מעורער בהתחלה אבל הבנתי שיש על מי לסמוך עשיתי מאמצים להישאר, מה שלא מתאים לי בשיט אבל מצד שני מה כן מתאים לי?
רק שכל דבר בה משך אותי.
ולא מבחינה מינית, כי זה לא מה שמרגש אותי יותר מדי, אני מוקפת באנשים מושכים מינית ביומיום שלי, משכה אותי רגשית- היא מתעסקת בכל תחום אומנותי שקיים, מציור, למשחק ושירה ונגינה, כל דבר צעק בה וינטג' והיא בעצם כמו הבחורה ההיא מיס מן ששרה על זה שהיא לא הולכת להיות יותר מין זמין(NO NO NO).
אהבתי אותה אבל הרגשתי נחותה לידה, תחושה שחוויתי שנים ואף פעם לא הייתה כיפית וכמו כל חוויה אחרת של נחיתות, ניסיתי לברוח בהבנה שאני אף פעם לא אהיה טובה מספיק.
יכולתי להיות טובה אבל בסופו של דבר לא מצאתי תשוקה בשום דבר שעשיתי.
בטח יש עוד משהו שעוד לא ניסיתי ובסוף אנסה, אתלהב ממנו זמן מה ואז לאט לאט הוא יישכח, כמו כל דבר שפתחתי בו עניין.
מה שמצחיק זה שאני מפחדת שישפטו אותי.
כל מה שרשמתי זה רק גרסה עדינה של הרעיונות שלי, אני לא סתם מזלזלת באנשים שלא משקיעים בעצמם אני מתעבת אותם ואת הביטחון שלהם שמרשה להם פשוט לשבת שם ולטחון פיצה בלי לחשוב על זה שמחר צריך להוסיף עוד 10 דקות אירובי לגוש בצק שהיה נעים לי לכמה דקות בגוף.
אני יכולה לנחש מי אני, הרי בסופו של דבר את רוב התשובות שלי אני מביאה מניחוש בתקווה שיתקנו אותי או שלא ישימו לב, או שאולי וזה קורה לפעמים, שזה אפילו נכון.
אני מסתגלת לסביבה שלי, להיות מבולבלת לגבי מי אני זה לא עניין חדש ואולי השעמום שלי נובע מבלבול ואכזבה, אולי לא, כמו שאמרתי אני רק מנחשת.
אנשים אומרים לי שאני חכמה מספיק בשביל לעשות ככה וככה אבל תכלס, אף פעם לא הצלחתי ללמוד כלום לבד, הגנתי על זה בכך שאמרתי שאני קולטת מהר, אבל אולי אני סתם טיפשה שאין לה מושג, אולי יש לי משהו בגולגולת אבל אני צריכה לברר את זה.
איך?
אין. לי. מושג.
אפילו לא קצת.
לא תמצית מושג.
אין לי מי לשאול גם.
וגם אם אני אשאל אני לא אקשיב.
וישלי נמלים בכל החדר איכס.
אני רק רוצה להגיד שאני מתחרפנת ומבולבלת, פעם לפחות ידעתי מי אני, מי ידע אני אקנא במי שהייתי בגיל 11? מי ידע שלהיות לבד אשכרה עזר לי בחיים?
אולי זה למה אני לא מסמסת לחברות שלי, אולי זה למה אני לא מתחילה שיחות ולא חושבת על אנשים, כי אני אמנם לא רוצה להיות לבד, אבל קצת צריכה אתזה.
בדרך כלל אני לא לבד, אני מוקפת אנשים, זה עושה אותי שמחה אבל לא כל כך.
להיות לבד גורם לי לחשוב הרבה ובסופו של דבר, לבכות הרבה.
תמיד חשבתי שלבכות זה רע, זה גם מה שכולם אמרו לי, אבל עכשיו הבנתי שהדמעות רוצחות חיידקים רעים שמנסים להיכנס לגוף שלי אז אולי אני טועה והן בעצם טובות לי.
אני לא יודעת אם אני חכמה או טיפשה.
אני לא יודעת אם אני טובה באומנות או במתמטיקה.
אני לא יודעת אם אני מבינה אנשים או שהEQ שלי בזבל.
אני אפילו לא יודעת אם מבחן יראה לי את התוצאות.
אבל נראה לי שלשם שינוי אני אנסה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה